העגורים באגמון החולה

ב- 1994 הגיעו לראשונה כמאה עגורים לאגמון החולה. ההצפה המחודשת של חלק קטן מאדמת האגם, שדות הבוטנים, התירס, החומוס ותפוחי האדמה, היו בשבילם תנאים אידיאלים.
מחקרים מראים שהעגורים מעבירים מידע אחד לשני וכך, אם יש מקום טוב או להבדיל, מקום מסוכן או בלי מקורות מזון, המידע עובר. ראו הראשונים כי טוב והעבירו לחברים ברוסיה את המידע על העמק המוצף ועתיר המזון, ומאז חורפים באגמון בכל שנה יותר ויותר עגורים ובשנים האחרונות מספרם כבר עומד על עשרות אלפים. במילים אחרות, יחסי הציבור עובדים.

על מנת שלא יגרמו נזק חמור לשדות שבעמק, מפזרים בשטח האגמון מידי יום גרעיני תירס לעגורים בשדה שיועד לכך. כך ממשיכים העגורים להגיע בהמוניהם להנאתם של תיירים וצפרים, מבלי לפגוע בחקלאות מסביב. זהו פרויקט יקר, חכם וייחודי לאגמון החולה.

העגורים לנים בביצות או במים רדודים, זו דרכם להתמודד עם הקור ועם סכנות, בלילות קרים כשהטמפרטורה בחוץ יורדת לפעמים לאפס מעלות, המים נשארים חמים יותר ביחס לטמפרטורה בחוץ  ובנוסף הרגליים במים מאפשרים לעגורים להרגיש את תנועות המים במקרה של טורף שמתקרב. גם במקרה הזה, המידע על סכנה עובר ביניהם במהירות הבזק והם מתרוממים מעל המים בקריאות רמות.

 
לא במקרה ביפן העגור הוא סמל לנאמנות ואהבה, העגורים חיים כל חייהם עם אותם בני זוג, תחילה רוקד הזכר לנקבה ריקוד חיזור קופצני וקולני ולאחר שהיא נענית לו הם מקימים קן ומשפחה ומאז בכל שנה מחדש רוקד הזכר את ריקוד החיזור הלוהט לבת זוגו, מעין חגיגת יום נישואין והצהרת נאמנות.

בחורף הם חורפים באגמון ובעוד כמה מקומות בארץ, בסתיו ובאביב חולפים העגורים האפורים בשמי הארץ ולפעמים נחים כאן למספר ימים וממשיכים. את הקן והמשפחה מקימים אותם עגורים אפורים שמגיעים לארץ, ביערות רוסיה. הגוזלים זוכים לליווי הורי במשך שנה ואחר כך מצטרפים לחבורת רווקים. אחרי ארבע שנים לערך מופיע על ראש כל עגור ועגורה כתם אדום המסמן שהגיעו לבגרות מינית, הכתם הוא עור ולא נוצות והוא גדל או קטן לפי רמת ההתרגשות של העגור, מעין הסמקה ומד לחץ. כשמופיע הכתם, זה הזמן להקים משפחה.

בחורף ניתן לצפות בלהקות העגורים העצומות רועות בשטחי האגמון ולהבחין במבנה המשפחתי של ההורים והצעירים, בחבורת הרווקים שראשם בגוונים אפורים ופס לבן בצדדיו, בבוגרים שכתם אדום על ראשם, במעוף האצילי ובקריאותיהם היפות הממלאות את העמק
 
כתבה וצילמה: איילת בר-מאיר.