כחל עושה עיניים

לפני מאות שנים גילה האדם את אבן הכחל והשתמש בה להכנת אבקה לייפוי העיניים וריפויין. רופאים בעת העתיקה המציאו מהכחל תרופות לבעיות עיניים שונות, תעשיות האיפור והרפואה המודרנית דחקו את השימוש בכחל לקרן זווית ובכל זאת, עדיין משתמשים בכחל גם בעת הזו, בעיקר בכפרים הדרוזים ובקרב המוסלמים והבדואים.על מסורת הולכת ונעלמת ועל אחת מאחרונות יוצרות הכחל בגליל. סיפור אהבה בין האדם ליופי.
 
אום נאסר יוצרת הכחל
לפני שנה בערך התגלגל לידי בקבוקון כסף רקוע ומדהים ביופיו, התאהבתי בו. אספן העתיקות מבית ג'ן שראה שלבי נשבה, הראה לי מיד מכתש ידני קטן מאבן עגולה ועלי מברזל. "את רואה" הוא אמר " מזה היו עושים כוחול, את יודעת, האבן שעושים ממנה אבקה כחולה, זה ששמים בעיניים". מיד יריתי עליו צרור שאלות: " מאין מגיעה האבן? כיצד מכינים את האבקה עצמה? למה משתמשים בזה?"
אנואר ,אספן העתיקות גלגל את עיניו בחוסר אונים ובמבט קצת מופתע "באמת, אני לא יודע, רק יודע ששמים את זה בעיניים ואומרים שזה טוב" אמר. "טוב ,אז מי כן יודע? " הקשתי ומאותו יום שאלתי תושבים רבים בכפרים הדרוזים בגליל על הכחל, ואיש לא ידע לענות לי. חלקם ידעו להגיד שהם קונים כחל (מוכן כמובן) בשוק בנצרת. חודשים של חיפושים עברו עד שיום אחד פגשתי בדרוזי כבן מאה. אחרי שיחה ממושכת אתו צץ לו פתאום משהו מנבכי זכרונו והוא אמר: "את הכוחול היינו קונים בשפרעם". אאה, שפרעם! חשבתי לעצמי. הנה קצה חוט. 
 
זמן קצר אחרי הפגישה עם הזקן כיתתי את רגלי ביום חורף גשום במיוחד בסמטאות שפרעם, רטובה עד לקצה הגרביים הגעתי לביתה של יצרנית הכחל, אום נאסר הנא אבו רעד. היא כבר מבוגרת, אך בהחלט מרשימה, נחשבת גם למומחית לתרופות סבתא ומתפקדת בתוך משפחתה המורחבת כרופאת משפחה. יש לה חזות מרשימה, עיניים משוחות בכחל, שובות ומפחידות כאחד ומבט מסתורי יודע סוד וכישוף. 
את המצלמה היא ביקשה שאשים בצד, לא היא לא רוצה שתמונתה תופיע בשום מקום, בשום אופן לא. "אבל איך את עושה את הכחל?" בקשתי לדעת. היא התרצתה: שמים את אבני הכחל הגולמיות בקערת מתכת, שופכים עליהם שמן זית וגלעינים של זיתים סורים שחורים,ומבשלים בתנור יום שלם, כארבע עשרה שעות. אחר כך מוציאים, כותשים במכתש את האבנים והגלעינים שחוטאו והתרככו בבישול ושמים בבקבוקי זכוכית קטנים סגורים בפקק פלסטיק. לכל בקבוק מגלפים ומקשטים מקל מעץ זית לצורך משיחת העין."את כמו בת" היא אמרה לי אחרי שסיימה לספר ומשחה את עיני בכחל. "הצבע שלו כל כך יפה" אמרתי לה בהתפעלות. בשניות הראשונות עיני גירדו " העין שלך רעבה" היא פסקה.
 
מקור הכחל והכחל במקורות.
כבר לפני מאות שנים גילה האדם את סוד האבן הכחולה החבוי בבטנה של אימא אדמה- את אבן הכחל מרפאת ומייפת העיניים. במקורות נזכר הכחל כחומר לפרכוס ואיפור הנקרא גם פוך והכלה הנאה והחסודה היא זו שאין בה "לא כחל ולא שרק ולא פרכוס ויעלת חן" (תלמוד בבלי מסכת כתובות דף י"ז עמ' א') כלומר היא כפי שהיא ללא תוספת צבע כחול (כחל) או צבע אדום (שרק) או קישוט (פרכוס). 
רש"י כותב על הכחל שהיה לרפואת העין. המקורות היהודיים התייחסו לכחל כחומר לעשיית כשפים בחלק מהמקרים ולכן היו רבנים שהציעו לא לשים אותו בעיני התינוק כפי שהיה מקובל גם בקרב היהודים מארצות ערב ומצפון אפריקה. מקורה של אבן זו הוא בהרי פרס ובארצות המגרב, שם נימצא המחצב של האבן היפה בגון כחול כהה, שעל ידי עיבוד, הפיכתה לאבקה וערבובה בצמחים ורקיחות שונות, הפכה להיות איפור שובה עין, תרופה למחלות עיניים והתשובה לחיזוק הראייה והטבתה אף בחושך. יש לשער, שבתחילה היה הכחל לאיפור בלבד ורק יותר מאוחר שימש לריפוי. את הכחל כרו בהרי עיראק או במדבריות המגרב וסחרו בו על פני כל ארצות ערב ומזרח הים התיכון. הכחל ניקרא באנגלית גלנה ובערבית כוחול או את'מד והוא מינרל המהווה תרכובת של גפרית עם עופרת. 
ב-1599 יצא ספר עב כרס הנקרא: "תד קרט אולי אל אלבב, וול ג'אמה ללאג'ב אל אוג'אב"בתרגום חופשי :"תזכורת לחכמים, כלל נפלאות ונסים". זהו ספר העוסק בתרופות, צמחים, אבקות, רקיחות ובסגולות המרפא שלהם. פרק מכובד בספר זה מוקדש לכחל, על סגולותיו ברפואת העיניים, סוגיו ושמותיו השונים, הערבובים, המינונים ושמות הרופאים שהשתמשו בהם. את הספר כתב דאוד בן עומר אל אנטקי, מדען ממוצא טורקי שהתגורר במצרים ולמרבה האירוניה היה עיוור.
 
מייצור ביתי למקצוע ייחודי.
בתחילה , היה הכחל מוצר ביתי וכל משפחה הכינה אותו בביתה לצרכי הבית בלבד, במרוצת השנים, רבים הפסיקו בייצור עצמאי, אם בגלל שהידע לא עבר אליהם ואם בגלל שזו עבודה הדורשת זמן ומאמץ, יחד עם זה הם המשיכו לצרוך את הכחל וכך קרה שבעשורים האחרונים מלאכת הכנתו הפכה להיות מקצוע ומקור פרנסה.
 
ריפוי עיניים וחידוד הראייה
ידוע על כמה רופאים שחיו בין המאות ה- 1 ל- 16 שהמציאו סוגי כחל שונים לריפוי העיניים או ליפויין. למשל: כחל הבסיליקון הומצא ע"י הרופא היווני היפוקרטס (אבו-קראט, בפי ערבים) והוא היה הכחל של משפחת המלוכה, פירוש המילה בסיליקון הוא אושר, ויש להניח שיוחסו לו תכונות של יופי מיוחד המביא לאושר. אבו קראט זה מינה אנשים שהיו אחראים על הפקת הכחל. כי גם זו הייתה מלאכה שדרשה מקצועיות והבנה בהרכב המחצב ובהחלטה האם הוא מתאים להכנת הכחל.  הכחל האפור מנע זליגת דמעות, כחל ראשנייה חידד את הראייה, כחל עזיזי שימש כנגד קטרט והוכן עבור אחד ממלכי מצרים. באבקת הכחל היה נהוג לערבב מלח, פלפל שחור, געדה, עפצי זעפרן או פלפל לבן. תלוי כמובן מה מטרת סוג הכחל. רופאי העולם העתיק טענו כי כחל זעפרן, כלומר, כחל עם עפצי זעפרן גרוסים, טוב לראיית לילה, "מרחיק את החושך", כפי שכתוב בספר הערבי העתיק.
 
לפני כמה שנים טופלה אישה מהגליל אצל רופא עיניים דרוזי. הרופא ניסה לעזור לה בכל הדרכים של רפואת העיניים המודרנית, אך מצבה רק החמיר לבסוף יעץ לה להשתמש יום יום בכחל הזית השחור, זה שיש בו גלעינים גרוסים של זיתים סורים שחורים. האשה היגיע לאום נאסר משפרעם והטיפול עזר לה. חשוב לציין, ששימוש בכחל שלא נעשה כראוי יכול להזיק לעיניים. ישנם שרלטנים שלא מחטאים את האבן ממרבצי החיידקים ומוכרים מוצר מזיק.
 
שימושים נוספים ברפואה
יהודי תימן עשו שימוש נוסף בכחל והשתמשו בו לריפוי פצעים בגוף ולהפסקת שטפי דם באף, הכחל היה גם מרכיב בתרופה לשימוש פנימי לחיזוק הלב ונגד שחפת. בימי הביניים היה נהוג באירופה להשתמש בו כחומר הקאה אך כוון שהדבר גרם להרעלות רבות הפסיק השימוש בו למטרה זו.
 
האומנות, האסטטיקה והרומנטיקה
אנשי המגזר הערבי והדרוזי משתמשים בכחל עד היום. בבתים רבים, אם כי כבר לא בכולם, נהוג לשים כחל בעיניו של תינוק בשלושת חודשי חייו הראשונים. הטענה והאמונה היא שמעשה זה מחזק את שרירי העין, פותח את תעלת הדמעות, מיטיב את הראייה ושומר על איכותה לאורך שנים. בעבר היה נהוג לאחסן את הכחל בבקבוקון כסף סגור בפקק עם קיסם כסף דק וארוך שתפקידו להיכנס לאבקת הכחל ולמשוח את העין. על פי רב בקבוקון זה היה מקושט בריקועים.עם בקבוק כזה היו מסתובבים על הצוואר, הוא היה יפה ויוקרתי יותר ולכן על פי רב היה מנת חלקם של אנשי המעמד הגבוה.
כיום ממשיכים ליצר בקבוקונים כאלה בחג' במכה אך מכוון שיש בהם גם נחושת הם לא טובים לאיחסון הכחל והם ניקנים רק ליופי ומזכרת. כלי אחסון נוסף הנהוג בכפרים עד לפני כמה עשורים הוא כרית קטנה רקומה שמוכנסים בה שני פרקים של קנה, סגורים ע"י פקק עשוי גם הוא מקנה וגם לו לשונית דקה וארוכה הנכנסת לכחל ומושחת את העין. כרית כזו ניתנה בדרך כלל כמתנת אירוסין או נישואין , בפינותיה העליונות חובר לה חוט צבעוני, כדי לתלות ליד המראה,ועל צידה האחורי, חתימתו ועוד כמה מילים חמות מאהובה הטרי של בעלת המתנה. כיום מאחסנים את הכחל בבקבוקוני זכוכית ומוכרים אותו עם מקל מגולף מעץ זית לצורך משיחת העיניים.(חשוב שיהיה מזית ולא מעץ אחר)
 
הרוסים, הפנטזיות והמציאות
גם בישראל נמצאת מערה שיש בה כחל. היא נמצאת על שיפולי החרמון, כיום אפשר להגיע עליה בשביל מסומן. לפני מלחמת ששת הימים, כאשר החרמון וצפון הרמה עדיין לא היו חלק משטחה של ישראל, שכנו באזור כמה כפרים שנעזבו ב- 1967 אחד מהם היה הכפר ג'ובתה אל זיית או בעברית גוב הזיתים, מיקומו היה בסמוך לישוב נווה אטי"ב. בג'ובתה אל זיית התגוררו סונים שחלק מעיסוקם היה כריית הכחל ממערת כחל, הגישה למערה בימים אלא לא הייתה קלה, שכן המערה נמצאת על מדרון תלול,והגישה אליה מאד לא נוחה. כאשר הגיעו הרוסים לסוריה בתחילת שנות השישים, נודע להם על קיומה של המערה, הם הניחו שממינרל הגלנה המצוי בכחל ניתן להפיק אורניום ופרצו לשם דרך בכוונה ובתקווה להפיק הרבה אורניום לשימוש תעשיית הנשק שלהם. בסופו של דבר אבני הכחל ממערת כחל לא נתנו להם את המענה המבוקש והם הפסיקו את העבודות במערה זמן קצר אחרי שפרצו לשם דרך.
 
תעשיות האיפור כבר מזמן השאירו את הכחל מאחור, רופאי העיניים המודרניים לא מגלים בו עניין. הם טוענים שאיננו מזיק (אם הוא עשוי כמו שצריך) אך גם אין שום מחקר רציני שמוכיח שהוא מועיל, אף על פי כן, גם בימינו השימוש בכחל עוד קיים והוא חלק ממסורת ערבית עתיקת יומין שיש בכוחה להשאר על אף הקידמה. המסע של אבן זו מהמכרות עד לידיהם של יצרני הכחל הוא סיפור על טבעו השאפתני של האדם לגלות, להמציא ולהתייפות.
 
הערה:
מחקר שנעשה בביה"ח "כרמל", טוען כי השימוש בכחל פוגע במערכת העצבים ובעוברים.  
תודה מיוחדת למר נימר נימר אשר סייע במציאת ספר הרפואה העתיק ובתרגומו מערבית.
 
 קישור לכתבה במגזין מסע אחר
 
 
כתבה וצילמה: איילת בר-מאיר.
הכתבה התפרסמה במגזין "עולם אחר"