כשכל הדרכים מובילות לעכו

על חצי- אי קטן בליבו של חוף הלבנט התפתחה במרוצת ההיסטוריה עיר הנמל המשגשגת- עכו.
כתבה וצילמה: איילת בר-מאיר.
הצלבנים הפכוה לעיר מסחר חזקה ולבירת ממלכת ירושלים, דהאר אל עומר בנה בה ארמונות, אחמד אל ג'אזר שלט בה ביד רמה ועשה ממנה מרכז מסחרי בינלאומי. סוחרים למודי ים ונוודים יודעי מדבר נפגשו בה עם מיטב סחורותיהם, נפוליון ניסה לכבוש אותה ונכשל, הבריטים ניהלו בה בית סוהר בו נכלאו עולי הגרדום. כיום היא מוכרת ע"י אונסק"ו, מתפארת בשרידים מרשימים של היסטוריה מורכבת, שוק ססגוני, מוזיאונים והרבה פינות קצת מוזנחות ובכל זאת קסומות .
היסטוריה על קצה המזלג
עיר גדולה וצפופה הייתה עכו לאחר שנכבשה על ידי הצלבנים שהגיעו במסע הצלב לכבוש את ארץ הקודש ולכונן בה ממלכה שבירתה ירושלים. הייתה זו עיר מחולקת לרובעים, שסועה במסדרים, עטורת אולמות פאר, מוקפת נמלים הומים, מרושתת במעברים תת-קרקעיים ומוקפת חומה גדולה מזו שרואים היום. בתקופה הצלבנית השנייה אבדו הצלבנים את ירושלים ועשו את עכו לעיר הבירה. "בירת ממלכת ירושלים" הם קראו לה, על אף ששטח ממלכתם הצטמצם בתקופה זו למישור החוף ולגליל וירושלים הייתה רחוק מהישג ידם.
בשנות השישים של המאה ה-19 הובא למאסר בעכו הבהאא אוללה, נביא האמונה הבהאית, מפני שהואשם במעשים שהם כפירה באסלם. לאחר לחצים, תחנונים והתנהגות טובה, הסכימו התורכים לשחרר אותו למעצר בית בעכו. בסוף חייו חי הבאא אוללה באחוזה סמוכה לעכו ושם גם נקבר, לכן עכו היא העיר החשובה והקדושה ביותר לבהאים ותפילתם פונה לכיוון עכו (ולא לחיפה כפי שרבים חושבים בטעות).
 
בתקופה הבריטית ניהלו האנגלים בית כלא גדול על אותו מבנה בו היה ארמונו של אל ג'אזר. בין האסירים היו עולי הגרדום שחלקם הצליחו לברוח בפריצה נועזת לכלא וחלקם הוצאו להורג בתלייה. האנגלים רצו בנמל עמוק שיכול לקלוט אוניות גדולות ולכן הפסיקו להשתמש בנמל עכו ובנו נמל גדול במפרץ חיפה. כך ירדה עכו מהכותרות וכיום היא חוזרת לכותרות בענייני תיאטרון, אירועים מסוכסכים בין תושביה היהודים והערבים (מה לעשות) וממצאים ארכיאולוגים.
 
ללכת על היסטוריה בסיפור שלא נגמר
אני הולכת על חומות עכו, לשמאלי מתרומם קיר החומה וחוסם את כל מה שמעבר לו, לימיני פרושה העיר: מסגד אל אנואר המכונה מסגד אל ג'זאר, בולט בכיפתו הגדולה והירוקה, מגדלי כנסיות ומגדל השעון בולטים מעל הגגות הצפופים. סביב ללשון היבשה רוויית ההיסטוריה הזאת מכחיל הים וסירות תיירים ואוניות גדולות נעים בו בעצלתיים. אחר כך ירדתי אל סמטאותיה של עכו, הן נראו לי קצת מפהקות, דרמות כמו שהן ראו בעבר כבר לא נראו אצלן מזמן.
 
עברתי בשוק בין קריאות למיץ רימונים, ריח דגים וחומוס מעולה ומהיר,טרפתי בקלאווה ענקית והמשכתי אל בית כנסת הרמח"ל ואל החאן הגדול שהתקיימו בו חילופי סחורות סוערים, בימים שכל הדרכים הובילו לעכו וסחורות כל העולם הוצגו על רחבת החאן. עליתי אל החומה הדרומית וצעדתי מעל הים ושרידי הנמל ושוב נבלעתי בסמטאות בין בתי התושבים, הבית הבהאי, בית המרחץ, המסגד ובית הסוהר הבריטי שנבנה על הארמון של אל ג'אזר, שנבנה על הארמון של דהאר אל עומר, שנבנה על אולמות אדירים שהקימו הצלבנים. עיר בקומות של היסטוריה שנעשות בה חפירות מסיביות בזכות תקציבי אונסק"ו ועדיין רב הנסתר מהגלוי בה. עכו היא סיפור מרתק שלא נגמר.
 
במאה ה-13 סולקו הצלבנים מהארץ ע"י הממלוכים, העיר התרוקנה מתושביה ומאות שנים עמדה בשיממונה. היא הפכה לכפר דייגים נידח ורק שרידי החומות והמבנים הנטושים נותרו להעיד על גדולתה, עד שבמאה ה-18 הגיע לעכו נסיך הגליל, דהאר אל עומר שקבע את ממלכתו בין עכו לטבריה. דהאר רומם את העיר, שיפץ, בנה והחזיר לה את כבודה. בתקופת שלטונו הגיע לעכו רב חשוב ונרדף, הרמח"ל (רבי משה חיים לוצטו) שאחד מספריו הידועים הוא הספר "מסילת ישרים" הוא הקים בעיר בית כנסת לקהילה היהודית הקטנה והיה ידידו של דהאר אל עומר. בית הכנסת קיים עד היום וניתן לבקר בו. 

ב-1775 החליט השלטון התורכי להחזיר לעצמו את השליטה על עכו ולקחת אותה מידי השליט שבנה לעצמו אוטונומיה בשטחה של האימפריה התורכית. אחמד באשה שכונה אחמד אל ג'זאר, היה אז קצין בצבא התורכי שנשלח לכבוש את עכו.הוא הצליח לתפוס את דהאר אל עומר שניסה לברוח מהעיר, להרגו ולשלוט תחתיו.

דרך ארוכה עבר אחמד באשה אל השלטון והשררה. הוא נולד בבוסניה למשפחה נוצרית וענייה, מכר את עצמו לצבא התורכי, התאסלם, טיפס לאיטו בסולם הדרגות והיה ל"אלוף פיקוד צידון" מטעם האימפריה התורכית.לאחר שכבש את עכו מידי דהאר אל עומר האדיר את העיר, בנה בה ארמון והרמון עם עשרות נשים,בנה את חאן אל עומדן המפואר כדי שיהיה מקום להלין בו את הסוחרים, לאחסן את הסחורות ולעשות עסקים. הוא בנה את השוק הלבן שהיה גם דרך הכניסה לעיר ואת המסגד אל אנואר (האורות) המיוחד שבנוי בסגנון תורכי והוא יחיד מסוגו בארץ. אל ג'אזר שיפר את אמות המים שהובילו מים לעיר ממעיינות כברי, הקים בית מרחץ תורכי ואגר מים בבריכה ענקית שהייתה תחת המסגד והרחבה שסביבו.
 
כך הצליחה עכו לעמוד במצור שעשה נפוליון על העיר בשנה האחרונה של המאה ה-18 . על אף שנפוליון ניתק את עכו מאמת המים, היו לתושבי העיר די מים מהמאגר שמתחת למסגד. בסופו של עניין נפוליון לא הצליח לכבוש את עכו. לאחר המצור החליט אל ג'אזר לבנות חומות רחבות וגבוהות בהרבה מהחומות הקיימות ואלו החומות שרואים כיום, הן רחבות במיוחד, אפשר לטייל עליהן,יש בהן חדרים ומעברים ובאחד האולמות שבחומה נמצא כיום מוזיאון קסום הנקרא "אוצרות בחומה".
 
לא סתם נשא האיש את השם אל ג'אזר, משמעות השם היא "הקצב" כינוי שאימץ לעצמו בגאווה כדי לומר עד כמה הוא אכזרי. כמו שאהב לבנות מבני פאר אהב גם להעניש את נתיניו בעונשים מגוונים ומקוריים, הוא נהג לתלות אנשים על קורה בשער הכניסה לעיר, לעשות מומים בנתיניו כמו הוצאת עין, כריתת אצבע, הורדת הקצה של האף וכד'. לנשות ההרמון לא הסכים לצאת מההרמון ואף על פי כן לא היו לו ילדים מאותן נשים.