52.000 מעפילים גורשו למחנות המעצר בקפריסין בין אוגוסט 1946 ל נובמבר 1949.  הייתה זו מדיניותם של הבריטים להמשיך ולהקפיד על כללי "הספר הלבן" ולא לאפשר ליהודים נוספים לעלות לארץ, להתיישב בה ולהקים יישובים חדשים.
 
האי קפריסין שהיה אז בשליטה בריטית וממוקם קרוב יחסית לישראל, נמצא מתאים לתכנית הרחקת המעפילים מישראל. לשם כך נערכו הבריטים ובנו בקפריסין 12 מחנות בארבעה אתרים. הם סיפקו לעצורים מים, מזון ושירות רפואי, אך במידה דלה ובלתי מספקת. עצורי המחנות בקפריסין שהיו פליטי מלחמה, מצאו את עצמם למצער שוב על סף רעב. בארץ לא עברו בשתיקה על כליאת המעפילים והתארגנו לפעול שם לרווחתם ,להעברתם לישראל בדרך הסכמים או הברחתם לארץ מתחת לאפם של החיילים הבריטים.

המעפילים במחנות המעצר בקפריסין

במרץ 1948 יזם "הועד למען גולי קפריסין" בשיתוף פעולה עם ה"ג'וינט" משלוח מיוחד לפסח ובו חבילות עם דגים משומרים, דברי מתיקה והגדות של פסח וכן תכנית אומנותית לשיפור המורל עם הזמרת שושנה דמארי והמוזיקאי משה וילנסקי. שבוע שלם עברו דמארי ווילנסקי בין מחנות העצורים והופיעו תחת כיפת השמיים, בצריפים בהם אושפזו הפליטים החולים ואף בהופעה מיוחדת לילדי המחנות. מספרים שאת השירים "כלניות ו"אני מצפת" עוד פיזמו ימים רבים במחנות.
 
דמארי רצתה להפתיעה את המאזינים שמוצאם מאירופה ולכן למדה בעוד מועד שיר ערש ביידיש שהיה מוכר ואהוב על יושבי המחנות. שמו של השיר "ראזשינקעס מיט מאנדלען" או בעברית "צימוקים ושקדים". הביצוע של דמארי לשיר זה הפך לאחד הביצועים היפים והמרגשים.