במרוצת השנים שינו הסלים את אופיים ומטרתם ממלאכה שגרתית ושימוש בסיסי בתימן לאומנות וחפצי נוי בארץ. על מלאכת העטיפה והקליעה בתימן ובארץ, על המהפך שגרמה העלייה למלאכה זו ועל כמר מתימן וכרמלה הישראלית שהן שילוב של שורשים ומעוף.
לבית המקדש היו עולים לרגל עם סלים תוצרת הארץ מלאי כל טוב, בעת העתיקה נהגו להכין סלים ברחבי העולם כולו, בכל מקום התפתח סגנון שונה אשר נקבע לפי חומרי הטבע בסביבה הקרובה ויצירתיות המקומיים. לא הכינו אותם בשביל היופי ולא בשביל האומנות אלה כדי לחיות. אלה היו הכלים לניהול חיי שגרה ויותר מאוחר גם למטרות מסחר. מאז שעלו התימנים לארץ נפסקה מלאכה זו והפכה לאומנות שימושית ועיסוק טרפי.
עבודות יד כברירת מחדל
במשך מאות שנים לא הייתה ליהודי תימן גישה לעבודות חקלאות, השלטון המוסלמי לא אפשר למי שאינו מאמין באסלם להיות בעל אדמות. עובדה זו אילצה אותם למצוא דרכי פרנסה אחרות. כך הסבו את עצמם יהודי תימן מחקלאים לאנשי מקצוע המתחלקים בין נשים וגברים. מקצועות הגברים היו:
צורפות, אריגה, חייטות, רקמה, כתיבת ספרי קודש ומזוזות, קדרות, נפחות, בורסקאות, רצענות, סנדלרות, רפדות, סיתות, טייחות, נגרות ובנאות. מקצועות הנשים: רקמה, תפירה, קדרות ועטיפת סלים (לא קליעה).
לעובדה שיהודי תימן היו בעלי מקצוע מעולים המהווים חלק חשוב בעולם המסחר בארצם יש משקל משמעותי בכוח הישרדותם בתוך חברה מוסלמית, השלטונות נזקקו למלאכות אלה, בגלל כוח קנייתם אצל הסוחרים והאזרחים. תחילה היה יחס של זלזול כלפי בעלי מלאכות, העסוק בחקלאות נחשב מכובד הרבה יותר, אך ברבות השנים התפתח יחס של כבוד כלפי בעלי המלאכה היהודים.
מתימן לכפר נטוש בארץ הקודש
כמר נולדה בכפר אחדוף שבתימן והיא התינוקת ה – 16 לאימה, התינוקת החיה היחידה. כל שאר אחיה של כמר מתו בימי ינקותם לכן החליטו לקחת את כמר הפעוטה לטקס "זוהר" ובו יבקש אביה ליד קברו של הרב הנחשב, שלום שבזי, שישמור האלוהים על כמר וייתן לה חיים ארוכים. כמר הפעוטה, אביה ועוד כמה גברים. יצאו למסע בן יממה וחצי רכובים על חמורים ועמוסים בציידה לדרך. בדרך מת לפתע אביה. איש לא יודע לומר כיצד ומדוע, אימה המצפה לשובם קיבלה בסופו של עניין את ביתה חיה ואת בעלה מת. מעכשיו ניהלו חיים בתא משפחתי קטן, אמא ובת. החיים היו חייבים להמשך, אמא של כמר הייתה רוכבת על גמל לעיר הנמל עדן, קונה שם מדרוב (מין ממתק אהוב מאד בתימן, המגיע מהודו).
את המדרוב הייתה מכה תחילה ואחר כך חותכת לפרוסות, במטבחה הכינה לחוח וקובנה ואת כמר שכבר גדלה מעט שלחה עם חברותיה לאסוף עשב דק המכונה "חשיש" ולטפס על תמרים בנאות מדבר שבסביבה כדי להוציא את הענפים החדשים שבמרכז התמר (הלולבים) ולהכין מעליו הרכים סלים, כל מיני סלים, סלים לשימוש ביתי וסלים לענייני מסחר, סלים גדולים לאחסון מזונות, לאחסון בגדים וכד', סלים לשימוש המטבח, סלים קטנים ומקושטים לדברים הקטנים, סלים עם מכסה וסלים פתוחים ורחבים.
סל קטן לכוס ההבדלה
וסל מיוחד הנקרא קופה שתפקידו להכיל את נדוניית הכלה ובעת צרה בין בני הזוג נעזרו בקופה לעשות שלום בית, כן, יש גם סל לשלום בית. את כל אלה: את המדרוב ,הלחוח, הקובנה וחלק מהסלים העמיסה על החמור ויצאה למכור בשוק. מהמאכלים אף פעם לא נשאר. הכל נמכר. את הסלים קנו סוחרים מוסלמים והזמינו אצלה נוספים.
כך התפרנסו בכבוד. בינתיים כמר התחתנה והפרנסה המשיכה להיות אותה פרנסה: מכירת סלים ואוכל, וגידולים חקלאיים סביב הבית. בנם הראשון של כמר ועובד ניפטר כשהוא פעוט, כמר לא ידעה את נפשה, היא יצאה לחלקות שליד ביתה, רצה בטרוף לא יודעת לאן, שום יעד לא נראה לה בצערה. אימה הייתה זו שעזרה לה לחזור לחיים אך לרוע המזל גם התינוקת השניה מתה בעודה פעוטה ובתוך כל אלה המשיכה במלאכת הקליעה שהפכה לאומנות בין ידיה.
בשנת 1949 עלו כמר ועובד לישראל עם עוד יהודים תימנים רבים מכפרם ומכפרים אחרים. נאמר להם לא לקחת דבר "אם תיקחו " אמרו הרשויות " המטוס לא יעמוד בעומס וכולכם תמותו" יהודי תימן מכרו הכל לפני עלייתם: סלים, תכשיטים, עבודות כסף, רקמות, עבודות עור כדי חרס, רהיטי עץ, כלי ברזל ועוד הסוחרים המוסלמים ניצלו את להיטותם למכור במהירות ולעלות לארץ הקודש וכל עבודות היד של אומני ואומני תימן היהודים נמכרו בנזיד עדשים.
החזרה לאדמה, נטישת המלאכות ותכשיט אחד לרפואה
לאותו מטוס עלתה גם שרה, היא החליטה לקחת איתה תכשיט שהיה לה יקר במיוחד כי בעלה הצורף הכין לה אותו לנישואים, לכן טמנה אותו במהירות בכנף בגדה ועלתה עם התכשיט למטוס, בזמן הטיסה כיס אוויר גרם למטוס לגלוש כלפי מטה ורבקה תפסה את ראשה בידיה והייתה בטוחה שהנה כולם הולכים למות בגללה…
כמר לעומת זאת לא לקחה עמה דבר אבל בבטנה כבר בעט התינוק הבא. כאן בארץ ילדה אותו והיא בת 17 למודת תלאות. אחריו ילדה עוד חמישה ילדים, למרבה השמחה כולם בריאים. דבר לא היה להם בלבד הם עצמם ומעט הבגדים שארגנו להם מהסוכנות. לא בגדים רקומים, לא כלי חרס, לא תכשיטים וכלי כסף ולא סלים, בכפר הנטוש עמקא בין קירות אבן עזובים ובורות מים מלוכלכים התחילו העולים מתימן מאזור אחדוף ומאזור חובש בחיים חדשים. עיבדו את האדמות מסביב, גידלו פרות, מכרו את תוצרתם בשווקים המקומיים ואת האומנויות והמיומנויות השאירו מאחוריהם מעבר לים. לא היה זמן, לא החומרים ולא התנאים הדרושים להמשיך ולהתפרנס כאן ממלאכות תימן. אבל סלים בכל זאת המשיכו להכין לצרכיי הבית בלבד, מפני שהיה בהם צורך לאחסון ואפייה ומפני שנמצאו החומרים הדרושים.
נשות עמקא היו יורדות לערוץ נחל מג'נונה לאסוף את העשב הדק המכונה "חשיש" או "חשווי" , עשב זה היה חומר המילוי והוא למעשה הזקנן השעיר (ואין בינו ובין חשיש ולא כלום ) ובסוכות היו נוהגות לאסוף את כפות התמרים ולהשתמש בעלי הכפות להכנת סלים בשיטת העטיפה. גם עם לא היו אלה החומרים שהכירו הן תמיד האמינו בטבע ובחומרים שהוא מסוגל להעניק לכל מטרה. בשעות הערב, אחרי העבודה במשק הן הכינו את המחבזה- סל עם ידית לאפיית החובז (פיתות תימניות) בסועד (התנור).
ואת התורה- סל להנחת הפיתות וכן סלים לאחסון זרעים וסל קטן ומיוחד לכוסית ההבדלה שהיה מונח באופן קבוע בגומחה מיוחדת בקיר. סלים גדולים מקושטים לא נעשו, לא היה לכך פנאי. את מנהג הקופה- סל הנדוניה שהיה בעצם דרך למציאת פשרה ורענון בזוגיות, לא המשיכו בארץ. רב הילדים כבר לא זכו לראות אפילו את אמהותיהן עוסקות במלאכה ולאט , לאט פרשו כמעט כולן מהעיסוק בהכנת סלים. ברבות השנים ניתן היה להשיג כלים לשימוש ביתי ביתר קלות, השימוש בסלים נדחק לשוליים ויחד אתו הידע וחכמת הכפיים.
תרפיה לגוף, לנפש ולמיניות
כרמלה הקטנה הסתובבה בין הבתים והחצרות ואהבה במיוחד להביט בסלים ולעקוב עם עיניה אחר תנועת הספירלה המייחדת את טכניקת העטיפה. מאז ילדותה נשבתה בקסם הסלים ואהבה במיוחד את השימוש בתמר ואת היופי והחוזק שהוא מסמל. כוון שכרמלה בת הארץ הזאת, היא לא הייתה צריכה לחכות לסוכות כדי שמוכרי כפות התמרים יגיעו עד אליה ויביאו לה את החומר המבוקש. כרמלה למדה היטב היכן מגדלים תמרים ברחבי הארץ ומגדלי התמרים שומרים עבורה לולבים ומאפשרים לה לאסוף סנסיניםכשהיא אוספת את ה"חשיש" או נוסעת למטעי התמרים היא תמיד דואגת להביא חלק לכמה נשים מבוגרות מהישוב שעדיין מכינות סלים אך מלאכת הליקוט כבר קשה מאד עבורן.
בבית קטן עם חלונות כחולים בקצה הישוב מתגוררת כרמלה ובחצרה תחת סוכת תמר היא מלמדת היום את מלאכת הקליעה והעטיפה, נשים ערביות ויהודיות מכל הצפון באות ללמוד אצלה בסדנאות איך להכין סלים. כרמלה טוענת שבעשיית הסלים יש גם טרפיה. מלבד ההנאה מהיצירתיות ומהמוצר המוגמר, לתנועה הספירלית של הגוף בעת הקליעה ולקצב הקבוע של תנועות האצבעות והידיים יש השפעה טובה על הגוף והנפש ולעיתים התנועה הספירלית והקצב האחיד מעוררים את המיניות וגורמים למחסומים פנימיים להשתחרר.
המשמרות והמחדשות
את מלאכת הקליעה, למדה כרמלה כאן בארץ משכניה הערביים, כי הסלים התימניים הם בסגנון העטיפה המכונה על ידיהם "אזף" או "עטף" הערבים נוהגים לקלוע סלים מקנה, חוטרי זית, ענפי טיון דביק, ענפי אלת המסטיק (הענפים הטובים ביותר לקליעה הם אלה היוצאים לאחר שריפה), קלחי תירס ועלי תירס. מעלי חיטה ומגבעולי חיטה מכינים הדרוזים סלים בשיטת העטיפה. בעבר הם נהגו לשלב בסל קוצי דרבן רכים וארוכים, זה היה קישוט מיוחד בשחור לבן. היום, עבר מנהג זה מהעולם. לחומרים אלה הוסיפה כרמלה סנסינים ולאחרונה גם ענפי ערבה ,את עיקר עבודותיה היא מכינה מסנסינים ולמעשה היא משתמשת בטכניקה של קליעת חוטרי הזית, אותה למדה מערביי הארץ. באזור אחר בתימן שהוא אינו האזור של אנשי עמקא היה נהוג להכין סלים מגומה וצמחי מים, אתם היו מכינים סלים בעטיפה עם דוגמאות מיוחדות וצבעוניות , את הצבעים היו מפיקים מתבלינים ומחומרים שהגיעו מהודו ונתנו להשגה בשווקים.
כרמלה למדה את דרך הצביעה והיא צובעת אצלה בחצר לולבים בצבע צהוב עם כורכום, לולבים בוורוד עתיק עם סומק, ולולבים בשחור מניצני רימון, קליפת רימון ושבבי ברזל. צבעים נו ספים היא מפיקה מאבקות מיובאות מהודו אשר ניתן לרכוש בשוק ברחובות בחנות תבלינים, בעל החנות לא יודע לומר ממה הם עשויים, הוא משער שאבקות הצבע מופקות מאבנים מסוימות ומשורשים. חלק חשוב ביופיו של הסל הוא השימוש הנכון בחומרי הטבע ואיסוף החומרים במועדם. לכל חומר יש את זמן האיסוף שלו, בו הוא במיטב צבעו וגמישותו או אחרי שכבר סיים את תפקידו במחזור החיים של הצמח.
כרמלה למדה מהסביבה הקרובה והקצת יותר רחוקה את הדרכים להכנת סלים ויצרה סלים מקומיים, ישראלים גליליים. צבעוניים וטבעיים, קלועים ועטופים, בחלקם משולבים חרוזי קרמיקה או רצועות בד, בחלקם משולבים ענפי זית הנותנים גוון ירקרק, ענפי ערבה הנותנים גוון אדמדם ועלי גזעולי בננה (כלומר העלים המתקלפים מהגזע – גבעול של הבננה) נותנים גוון חום מיוחד. צורות הסלים רבות ומגוונות ונדמה שאין גבול ליצירתיות וליכולת להשתמש בחומרי הטבע בתבונה.
לבנה (כמר) מעמקא , דודתה של כרמלה, עדיין עוטפת בדרך המסורתית: עשב דק שנעטף ע"י עלי לולבים ובתוכם היא משלבת קישוטים צבעוניים ועדינים שהם כבר התפתחות יותר מאוחרת. סקוט מכפר ינוח עוטפת בדרך המסורתית שלה: עשב דק שנעטף ע"י גבעולי חיטה וקישוטים צבעוניים מחיטה צבועה. כך, כדרך תזוזתו של הזמן נוצר סגנון חדש הקלועים בה מסורת עתיקה ומחוזות רחוקים עם עכשוויות ומקומיות.
סלים מתימן ומכאן
כתבה וצילמה: איילת בר-מאיר.