טיול קצר לאורך גבול הצפון. גבול שנקבע ב-1924 בהסכם בין אנגליה לצרפת ולאורכו נוף אירופאי, צבא, יישובים ישראלים וכפרים לבנונים, מטעי נשירים וכרמים מניבים.
אנגלי- צרפתי, ישראלי- לבנוני
גבול מוזר ויפה יש למדינתנו בצפון, שכן הנוסע בה לא מרגיש שום הגיון גיאוגרפי בדרך המערכת והגדר שלאורכה. הדרך חותכת הרים וואדיות והנופים בשני צידיה נראים דומים, כי למעשה עובר הגבול המדיני בלב הגליל העליון אשר מסתיים מבחינה גיאוגרפית בנהר הליטני. סיפורו של הגבול מתחיל בתקופה המנדטורית עת דנו הבריטים והצרפתים בהסכמים לחלוקת השטח שהיה לפני בואם שטח האימפריה התורכית.
טיעונים רבים עלו על שולחן הדיונים כמו מקורות מים, אוכלוסיות שונות ונתיבים נוחים לדרכים ראשיות. לאחר שהסכימו שני הצדדים, טרחו על המדידות. את המדידות ביצעה ועדה מיוחדת ברשות הצרפתי פולה והאנגלי ניוקומב. ב-1924 הסתיימו המדידות והגבול היה לעובדה. האנגלים כבר מזמן לא כאן, הצרפתים מזמן לא בלבנון אבל הגבול המדיני שלנו הוא אותו גבול שנקבע לפני כמעט תשעים שנה ע"י אותה ועדה ידועה הנקראת ועדת פולה- ניוקומב.
ארץ נטועה, שתולה וזרועה
לימים גבול זה הפך לגבול ישראל- לבנון. ב-1967 הקימו יישובים לאורך הגבול במבצע "סוף- סוף" או בקיצור סו"ס. במטרה לחזק את האזור ולהשאיר את הגבול הנוכחי כעובדה שאין לערער עליה. שמות היישובים מסמלים אחיזה באדמה כמו נטועה, שתולה וזרעית.
לבאים לטייל בצפון ולנוסעים על כביש הצפון אני ממליצה לפנות צפונה ולעשות טיול קצר על הגבול. מכביש הצפון פנו צפונה עם השלט שתולה- זרעית, סעו לפי השילוט עד מושב שתולה היושב ממש על גבול לבנון. המושב הוקם ע"י עולים מכורדיסטאן, לכן תוכלו למצוא כאן אוכל כורדי, כרמים מניבים, חיילים מהמוצב הסמוך שבאים לקנות צ'ופרים במכולת, אנשים חמים ופיתות כורדיות (או עיראקיות) בחצרה של שרה לוי.
קנטטה לפיתה
שרה לוי עלתה מכורדיסטן כשהיא בת 14 בערך, כאן הקימה את ביתה החדש, התחתנה, ילדה תשעה ילדים שחלקם חיים כיום בשתולה עם משפחותיהם. שרה מכינה עד היום פיתות נפלאות בטעמן, עשויות בצק עם שמרים, שומשום ועוד דברים טובים. רב האנשים קוראים לפיתות האלו פיתות עיראקיות אבל שרה מתעקשת לקרוא להם פיתות כורדיות.
הפיתות נאפות על סג' ואפשר לאכול אותן יבשות, כמו קרקר או להרטיב אותן, להניח על מגבת יבשה לדקה עד שתתקבל לפה שאפשר לגלגל בה כל דבר שאוהבים.
ניתן לקנות אצל שרה חבילת פיתות. להזמנות: 052/4742757
הייתה כאן מלחמה?
משתולה המשיכו עד לכביש המערכת וסעו מערבה, לאורך הגבול. הדרך עוברת בחורש ים תיכוני צפוף ויפה, הנוף פסטורלי, מעברו השני של הגבול ניראה הכפר הלבנוני, עיתה ולפעמים נשמעת משם שירת המואזין. אחרי כמה דקות נסיעה משתולה, נמצאת נקודת החטיפה של אהוד גולדווסר ואלדד רגב ז"ל והיא מסומנת בתמונותיהם ובדגל ישראל. כששומעים את השקט, הרוח וציוץ הציפורים מסביב, קשה להאמין שבקיץ 2006 קרה כאן אירוע קשה כל כך. שאנשי שתולה ראו את הכל מגגות בתיהם ושכל המושב השקט הזה הפך למוצב צבאי.
חלומות שעוברים את הגבול
בהמשך עוברת הדרך ברמת זרעית שם נמצאה מערת נטיפים מהגדולות בארץ. אך היא אינה מיועדת לביקור. זה הזמן למחשבות על הגבול הזה, מצד אחד טורדת המחשבה ששוב תבוא רעה ממנו ומצד שני, נעים לדמיין ולהזכיר לעצמנו שלפני שנקבע הגבול הנוכחי היה כאן מעבר חופשי ואנשים עברו כאן באין מפריע, רכובים על גמל או על סוס עמוסי סלים מלאי כל טוב בדרכם לנהר הליטני, לעכו או לנצרת ואם פעם זה היה אפשרי אולי זה יוכל לקרות שוב.
בהמשך, פנו שמאלה לזרעית, כנסו למושב וחיזרו דרכו לכביש הצפון. מי שאוהב את הנסיעה על הגבול ימשיך לאורכו, מערבה, עד לירידה מאדמית (קיבוץ שקם גם הוא במבצע סו"ס)
ואם במושב זרעית עסקינן
מושב זרעית קם ב-1967 , תחילה קראו למושב זרעית, אחר כך החליטו לשנות את שם הישוב ל"כפר רוזנוולד" ע"ש נדבן יהודי- אמריקאי שתרם ביד נדיבה. המתיישבים לא אהבו את השינוי ואת הצליל הלועזי בשם החדש. ישבה ועדת השמות וחשבה איך לרצות את כל הצדדים, עד שיהודה זיו, איש ועדת השמות, הציע לקרוא לישוב זרעי"ת שהם ראשי תיבות של זכר רוזנוולד עמנו יישאר תמיד... ראש טוב, שם טוב,סוף טוב.
טיול על הגבול
כתבה וצילמה: איילת בר-מאיר