איילת מטיילת

אדמונית החורש הוא פרח מרשים בפריחתו ההדורה ועזת הצבע, הוא מוכר בעולם בשם פיאוני, על שמו של אל הבריאות פיאון. בעברית שמו אדמונית אפילו שצבעו סגול-ורוד... בערבית נקרא הפרח כף- אל- דב (כף רגלו של דוב) על שם הדוב הטוב מהאגדה המקומית  שהציל שני צעירים מאוהבים מסערת שלגים... האגדה מספרת שבכל מקום שהשאיר הדוב את עקבותיו צמח פרח גדול וצבעוני שבמרכזו עקבת דוב (צריך קצת דמיון מזרחי כדי לזהות אותה).
 
תפוצתה בעולם היא בין מרוקו לאיראן, שם היא פורחת על פני שטחים גדולים בפרחים רבים. ולנו, כאן, בארץ, מה נשאר? לא שטחים גדולים של פריחת אדמוניות ולא פרחים רבים, אלה מקום אחד במורד הר הלל שבהרי מרון בו היא פורחת לזמן קצר במספר צנוע של כעשרים פרחים בעונה פחות או יותר. לא בכדי היא נדירה ומועטה כל כך בארץ, כאן זהו גבול תפוצתה הדרומי,התנאים על גבול התפוצה כבר אינם מיטביים עבורה, החמסינים שפוקדים לפעמים את האזור באביב פוגעים באדמונית העדינה ובנוסף, בעבר קטפו ממנה לרוב כדי לקשט את הבית וכדי להכין משורשיה ומזרעיה תרופות כנגד מבישין ומרעין.

הרעייה המרובה באזור עד שנות השישים של המאה העשרים הוסיפה גם היא להתמעטותו של הפרח, שכן העיזים והכבשים אוהבות עד מאד את טעמו של צמח האדמונית.
 
כל אלה יחד דחקו את האדמונית אל חורש צפוף אליו לא מגיע הצאן והוא מוגן מפני הרוחות השרביות. בנקודה זו היא מצליחה לשרוד אך צמיחתה תחת צל כבד וחוסר באור שמש מקטין את הפריחה וחלק מהתרבותה היא וגטטיבית (ללא פריחה) . סכנת הכחדה, עם כן, מאיימת על האדמונית בהרי מירון ויש להקפיד לשמור על כל פרח.
 
הצמח היה בשימוש לצורכי רפואה בעולם ההלניסטי. מאז ימי קדם השתמשו באדמונית לרפואה ולצרכים טקסיים. בעזרתה טיפלו מרפאים בעולם העתיק במחלות מעיים, שיגרון ועוד. חליטה של חלקים שונים בצמח שימשה לשיפור בשינה ולטיפול בכאבי ראש,
האדמונית נחשבה בסין צמח מלכותי, היא גודלה בגני הארמונות ובאחוזות הקיסריות, על פשוטי העם נאסר לגדלה. בארץ, נהגו תושבי בית ג'ן להכין משרה מזרעיה כנגד שדים, רוחות ו"מחלת ירח" ולתלות שרשרת זרעים בפתח הבית לברכה וכנגד עין הרע.
 
כיום האדמונית מוגנת ביותר, אין לקטוף ממנה ואין כבר אפשרות להכין ממנה מיני תרופות וברכות אבל אפשר בהחלט לטייל אליה ולהתענג מפריחתה המקסימה.