איילת מטיילת

כמו ארץ אחרת
כבר בכניסה לבית ג'ן אפשר להרגיש את האוויר הצלול וריח ההרים המשכר ולהבחין במדרונות הטרסות ושפע עצי הפרי, הגפנים, הזיתים ומרחבי הרי מירון הירוקים הסוגרים מכל עבר. אם תבואו בחורף אולי תראו את הנוף הזה מושלג או נוטף מים, או אולי לא תראו דבר מכל זה בגלל הערפילים הציוריים הנעים בואדיות ועל בתי הכפר.
 
העקשנים והעקשניות
לפני כארבע מאות שנה התחילו להגיע דרוזים לאזור כשהם בורחים מאזור לבנון וסוריה, שם נרדפו ע"י השלטון התורכי שראה בדרוזים בוגדים שעזבו את האיסלם. כאן , על הרי הגליל הם מצאו שקט יחסי. זקני בית ג'ן מספרים שתחילה היה הכפר בחרבת ב"ק שמתחת לפסגת המירון אבל שני ציידים עם הרבה אמביציה שינו את התמונה כאשר הם רדפו אחרי שתי ארנבות שסירבו להיתפס. השניים לא וויתרו והמשיכו לעקוב אחרי הארנבות העקשניות, לבסוף נכנסו הארנבות לסבך ולפתע נשמעה נפילה עם הד... כך התגלה בור מים גדול. השניים חזרו לחבריהם והציעו להם להעתיק את מקום מושבם, כי מצאו מקום טוב יותר,פחות חשוף לרוח ולקור ועם בורות מים חצובים.
 
על גגות בית ג'ן
בתחילת המאה ה- 18 עברו ראשוני הכפר למקום בו נמצא היום הגרעין העתיק של בית ג'ן, השתמשו בבורות שנשארו שם מישוב קדום יותר, בנו חומה עם שלושה שערים שנסגרים בלילה כנגד שודדים ותורכים ואת הבתים בנו עם גגות מחוברים ופתחים קטנים ונסתרים הנקראים "דלת הסוד". כאשר רצו לחמוק מהשלטונות היו עוברים בין הגגות ודלתות הסוד, בורחים ומעבירים הודעות דחופות. היום ניתן לראות עדין שרידים מהחומה, שער אחד, קטעי גגות מחוברים ואת בור המים המטולוגי בחצר אחד הבתים.
 
למה נרדמו החקלאים
אנשי בית ג'ן עיבדו את אדמות ההר ובנו על מדרונותיו טרסות רבות, הם השתמשו במי המעיינות הנובעים בסביבה להשקיית הגידולים וכך נוצר נוף הטרסות המיוחד לכפר, עד היום ממשיכים החקלאים לפתח טרסות על המדרונות. בצידו המערבי של הכפר נובע מעיין הנקרא "עין נום" אנשי בית ג'ן יודעים לספר שרוללה (מכשפה מקומית) חיה בנקבת המעיין וכישפה את מימיו וכל מי ששתה ממנו מיד נפל לתרדמה עמוקה.
 
שורשים ומעוף
בשנת 1965 הוקמה החברה להגנת הטבע והרי מירון הוכרזו כשמורת טבע, מאז יושב הכפר בליבה של שמורת הטבע הגדולה בארץ. עד שנות השבעים של המאה העשרים לא היה חשמל בכפר והרופא הקרוב ביותר היה מהלך של כמה שעות מהכאן, לכן אנשי בית ג'ן פיתחו רפואה משלהם ומצאו את המרפא אצל מקומיים שהתמחו בצמחים ורקיחות למיניהן. היום כבר יש כאן הרבה רופאים ובעלי מקצועות מכל מגוון האפשרויות, תיירות מתפתחת, אומנים, צימרים איכותיים, מסעדות טובות, אפילו אחת כשרה, בית בד מודרני עם שמן איכותי וכן התפתחה כאן יזמות מיוחדת של ג'מל וזיאד ,שני חברים שעברו את ילדותם ללא חשמל ולימים הלכו לעולם האקדמאי והקימו את איה נטוראל(ראה כתבה) ומיצג מרשים של אספן עתיקות המאמין שחגורת הצדפים העתיקה שמצא בוואדי הייתה שלו בגלגול הקודם. הכפר הקטן, הפך לכפר גדול והוא מונה היום מעל 10,000 תושבים. אם משוטטים בסמטאותיו ומתארחים בבתי הזקנים אפשר עוד לשמוע רבות על רוללות, שודדים וגלגולי נשמות.
 
דרוזים פולנים
שנים רבות פרחה על ההרים סביב, אדמונית החורש, נסיכת האזור. כיום הפרח היפיפה הזה בסכנת הכחדה ונשארו ממנו רק מעט פרטים הפורחים בתחילת האביב. בעבר השתמשו בו להכנת מישרים לשיפור האהבה, מזרעיו הכינו שרשרות נגד עין הרע והאוהבים הכינו ממנו זרים יפים. עם מסתכלים לתוך הפרח אפשר להבחין במשהו שמזכיר, עם קצת דמיון, כף רגל של דב. בערבית נקרא הפרח "כף אל דב" כלומר, כף הדב. ומספרים שזוג מאוהב מבית ג'ן לא קיבל את אישור הורי הנערה להינשא, כי הבחור היה ממשפחה ענייה... בצר להם הם ברחו להרים, סערת שלגים איומה תפסה אותם וכל הכפר יצא מגדרו מרב דאגה. אחרי ששכחה הסערה רצו אל הרים המושלגים לחפש את גופותיהם, לפתע ראו עקבות של דב, הלכו אחרי העקבות עד שדב גדול יצא לקראתם ומאחוריו התגלה הזוג בריא ושלם, השניים סיפרו שהדב חימם אותם והביא להם אוכל ומיד צמח מכל עקבה פרח יפה שבמרכזו כף הדב. לחיי האהבה!