איילת מטיילת

בשלומי, העיירה הצפונית השוכנת קרוב לגבול לבנון וסמוך לחופי אכזיב היפים, ישנה דירה אחת בלב שיכון עמידר רגיל שסיפורה אינו רגיל וקירותיה אינם מסוידים לבן כמו שאר הדירות בבניין. זוהי דירתה של עפיה זכריה ז"ל שהתגוררה בה משנות השמונים ועד מותה וציירה את קירותיה בצבעים עזים של נפש אומן סוערת ובדוגמאות רקמה שיוצרות אשליה כאילו כל דירתה היא רקמה אחת גדולה. 
 
עפיה זכריה עלתה לארץ ב-1949 בימי העלייה הגדולה של יהודי תימן המכונה "על כנפי נשרים" או "השטיח המעופף", היא גדלה בעיר לאודר שבמחוז אביאן הסמוך לחופי מפרץ עדן ולנמלו העתיר של עדן (נכון להיום אזור שארגון אל- קעידה שולט בו ביד רמה. זהו אזור שתנאי המחייה בו נוחים משאר אזורי תימן ואפשרויות המסחר בו רבות. משנת 1938 ועד 1967 אזור עדן ואביאן היו קולוניה אנגלית. יהודי תימן שמקורם משם נחשבים למשכילים יותר ובדרך כלל בהירים יותר בגוון עורם).
 
עפיה הייתה ילדה יפה ולכן השיאו אותה כבר בגיל עשר, על מנת שלא יחשוק בה מי מהמוסלמים בסביבה וייקח אותה לעצמו כי החוק בתימן אפשר למוסלמים לקחת נשים יהודיות אם הן אינן נשואות עדיין. מאז ילדותה אהבה עפיה את האומנות, הציור, הצבע והיצירה בחומר. לפי סיפוריה ועדויות ילדיה היא ציירה את קירות "ארמון המלך" וכשהגיעה לאותו ארמון או בית מידות כבר הייתה נשואה ולכן גם מוגנת. יש לשאר שהיה זה אחד מפרנסי המחוז שנחשב בעיני עפיה הצעירה למלך וביתו היה מפואר בעיניה כארמון. כך או כך עפיה הועסקה אצלו כציירת הבית וציירה עבורו את קירות ביתו החיצוניים. בין קירות הבית של מעסיקה היא הייתה כמלכה בעולם של צבעים אבל את יהדותה הייתה צריכה להסתיר בעת ששהתה אצל אותו מלך. 
 
כשעפיה עלתה לארץ היא הייתה כבר בת 37 לערך ואיתה בעל ושישה ילדים. מיד כשהגיעה שינו את שמה לעופרה ברוח התקופה ששאפה לשנות כל שם לשם עברי, אך בין בני משפחתה שמה נשאר עפיה שמשמעותו חיים או בריאות. תחילה הגיעה המשפחה למעברה באזור חדרה ובנה הבכור שהה במעברה באלקוש, לאחר שהייה של כמה חודשים במעברה נעשתה הגרלה לפיה כל אחד קיבל את ביתו הקבוע. עפיה הגרילה בית בכפר הנטוש בסעה  שלימים נקרא כפר- שלומי, ובנה הבכור קיבל בית בכרמל. כנראה שהייתה זאת פרוטקציה בגלל שהיה בהיר עור... אך בגלל התמרמרות של אחד התימנים שהיו עימו באלקוש הוא התחלף איתו ועבר לגור בעמקה...
מזלה של עפיה שפר עליה. היא קבלה בית גדול ויפה שהיה עד לא מזמן של משפחה ערביה שהתגוררה בבסעה. בית אבן מרשים המתנשא לשתי קומות, חלונותיו ודלתותיו מקושתים ועשויים ברזל וסביבו שטח רחב ידיים- שני דונם נטועים בעצי פרי. מאחורי הבית היה מטע של עצי שקד שנתנו שקדים ירוקים באביב,הניבו שקדים בשלים בקיץ ופרחו בפריחה הדורה וריחנית בחורף. עצי רימונים, תאנים, פקאנים, משמשים ושזיפים הקיפו את הבית ונתנו מטובם וביניהם גידלה עפיה שעועית ירוקה, מלפפונים ועוד ירקות. עפיה הייתה שמחה להוסיף לחגיגה גם קירות מצוירים בצבעים חמים אבל בעלה שאהב אותה ומאד קינא לה לא אפשר לה לצייר על קירות הבית והיא עזבה לחלוטין את עולם הציור.
 
עפיה הייתה אישה הדורה ומטופחת. כל בוקר נפתח במשיכת לק על הציפורניים, איפור כבד, ציור גבות, עדית תכשיטים תימניים כבדים עשויים כסף ואבנים טובות, והתזת בושם בריח מיוחד שאינו דומה לבשמים המוכרים היום וריחו עז במיוחד. לאחר שהתקשטה והתייפתה הייתה פותחת בעבודות הבית: מבשלת, מנקה,רוקמת, מסדרת עד שהפרט הקטן ביותר היה עומד במקומו. אישה מדוקדקת עד מאד הייתה עפיה, היא נהגה לומר שבתימן הייתה בארמון של מלך אך לא הרגישה כך כי הייתה צריכה להסתיר את יהדותה ופה, בארץ ישראל יש לה ארמון של ממש והיא כמו מלכה כי היא יכולה להתגאות ביהדותה. אם הזמן עפיה ובעלה חיו לבדם בבית אך ילדיהם ונכדיהם פקדו בכל עת את בית הסבים ותמיד חיכו להם בבית הסבים סירים נקיים ומבריקים, מלאים בתבשיליה של סבתא עפיה, ולא רק לבני המשפחה הם חיכו אלא גם לכל אורח מזדמן. קבלת פנים חמה ונדיבה לכל אורח צפוי או לא צפוי הייתה עניין בסיסי בשבילה.  באחד החדרים התחתונים היא בנתה טבון וריח המאפים שעלו משם מילא את כל הבית והחצר, כך זוכרים זאת הנכדים בגעגועים. "לזיכרונות מסבתא יש ריח של הטבון שלה וריח של הבושם הייחודי שתמיד הפיצה סביבה" אומרת יעל נכדתה.
 
מדי פעם הייתה נוסעת לאחיה האהוב שחי בנס ציונה והיה צורף עוד בתימן וחוזרת מצוידת בעוד תכשיטים מעשה ידיו. הנסיעה משלומי לנס ציונה באותם ימים הייתה מסע של ממש, אבל עפיה לא חששה ממסעות, להיפך.


לימים עיירת הפיתוח שלומי קמה בסמוך לכפר בסעה הנטוש, העולים שהגיעו מכל קצוות עולם התפזרו למושבים בצת ולימן או לשיכונים בשלומי, עפיה התאלמנה והזדקנה ולעיירה שלומי היו תוכניות להקים אזור תעשייה במקום הכפר בסעה. לעפיה הובא מטעם הרשויות מסמך שהתבקשה לחתום עליו, היא לא ידעה קרוא וכתוב, לא הבינה מה פשר המסמך הזה וחתמה עליו באצבעה. רק לאחר מעשה היא הבינה שניצלו את בורותה אבל לא הייתה דרך חזרה והיא נאלצה לעבור לדירה של עמידר. היא קבלה את הדין, לעולם לא התמרמרה או כעסה, רק ביקשה לקבל דירה בקומת קרקע בגלל שכבר התקשתה ללכת. במעבר הזה היא מצאה עצמה כלואה בין קירות לבנים בבית שאין בו חצר ומיד פנתה לקנות צבעים והחלה להפיח חיים בדירה השוממת. כך החלה ביצירה חדשה שלמעשה מאז אותן שנים רחוקות שהייתה נערה וציירה ל"מלך" בתימן לא עסקה בה.

רק בהיותה כבר מעל גיל שמונים, כשהיא מתקשה לסחוב את רגליה, חזרה עפיה לצייר ויש אומרים, התחילה. הפעם ציירה על קירות ביתה הפנימיים והפכה את חלל דירתה ליצירת אומנות. ציירה רק בלילה, לבד, כשאף אחד לא רואה. "לא הסכימה שיראו אותה מציירת" מעידים הנכדים, כמו מדיטציה היה בשבילה הציור, רק היא לבדה מדברת עם מלאכים שטענה שיורדים אליה ועוזרים לה. בלילה שמעו אותה השכנים מדברת עם עצמה או אולי עם מלאכים...

אט, אט היא הפכה כל קיר בדירתה למעשה רקמה, שילבה את אהבתה לרקמה ולציור עד שכל הדירה הקטנה הפכה לעולם של "קירות רקומים". גם על התקרה לא ויתרה וכשהיא כבר קרוב לגיל תשעים הייתה מניחה שולחן על שולחן כדי להגיע לתקרה ולצייר עליה. באחת הפעמים האלה נפלה ואושפזה לזמן ממושך בבית חולים בנהרייה. בנוסף הייתה מכינה גם בובות בדמותה,היא הייתה נוסעת מלווה בנכדתה אל השוק בעכו, קונה מצרכים ובובות פלסטיק עליהן הייתה מפסלת את דמותה שלה בווריאציות שונות .

לפי מידע מכמה תושבי שלומי, עפיה נפטרה בגיל 96 . לפי עדותה של נכדתה היא נפטרה בגיל 104 ... כך או כך עפיה זכריה האריכה ימים שהיצירה הייתה תמיד חלק מהם. היא נקברה בנס ציונה בסמוך לבעלה שמת שלושים שנה לפניה.

מביתה הגדול שהיה בכפר לא נשאר זכר. אך בזכות כמה מאנשי שלומי ובראשם שלום דדון, ביתה האחרון נשאר כפי שהותירה אותו עפיה בלכתה ומעיד בקירותיו, תקרתו ורהיטיו על נפש סוערת של אומנית מבלי דעת.

קישור לכתבה בקורקיע >>