שמלת הכלה נפרשה במרכז סלון ביתנו על שלל בדיה. כל כך גדולה ומהודרת היתה שכמעט לא השאירה מקום ליושבים שביקשו להידחק סביבה. על שרוול אחד טרחה אמי, על השרוול האחר ועל כל שכבות הקְרוֹשֶׁה טרחו שתי אחיותיה. ליליאן, התופרת השתקנית מהבית הסמוך, שנראתה בעצמה כמו אחת מהמחטים הארוכות שלה, באה לעזור ולדאוג שהכול יהיה מהודק ומדויק עד התפר האחרון.
בשקט ובריכוז תפרו ארבע הנשים את החרוזים אל שולי הבד של שמלת הכלולות והידרו אותה בעוד ועוד מרקמות התחרה שעל הכנתן עמלה הדודה ג'ואנה באהבה ובציפייה ובסבלנות אין קץ במשך כל השנים.
העצב עמד בחלל ביתנו ומשם התפשט ונדד אל סמטאות הכפר. פתאום גיליתי שלעצב יש משקל שמכופף את הגב ומסרבל את המותניים ומכביד על הרגליים, ואיך שהוא יכול להיכנס לתוך הגוף ולחפור בו באר עמוקה.
ג'ואנה, שהייתה לנו כאמא, לי ולאחַי ולבני-דודַי, וכל ילדותנו ובכרותנו ואהבותינו נשענו עליה, חלתה לפתע במחלה שאין ממנה דרך חזרה אל החיים. הרבה זמן ביליתי לצִדה בלי לשים לב שבמשך כל הזמן הזה משהו רע התחולל בתוכה. תמיד, כשהיינו חוזרים מבית הספר, העיניים שלה היו מאירות לקראתנו והתבשילים שלה הריחו כמו משהו שכדאי להתעורר בשבילו בבוקר, והידיים שלה היו חזקות וחמות. אני לא יודעת מה השם המדויק של המחלה הארורה הזאת, אבל הרופא אמר שנותרו לה עוד שבועיים, לכל היותר שלושה, וזהו.
בכפר קראו לה "דודה ג'ואנה", אבל בשבילנו היא היתה ממש אמא, ולפעמים אמא שלי, שהיתה אחותה הצעירה, נראתה לי לעומתה כאחת הדודות. דודה גוא'נה היתה הבנאדם היחיד שאני מכירה שיש לו כל-כך הרבה ילדים מבלי להתחתן ומבלי ללדת: אני והאחים שלי וכל בני הדודים שלי. איזה שישה-עשר, או אולי שמונה-עשר ילדים, משהו כזה.
אישה שלא התחתנה היא כמו כלי ריק! ככה אמא שלי אומרת ומיד כולם מסכימים איתה. אישה חזקה אמא שלי. אומרת את דברה ומילותיה מהדהדות בין כותלי ביתנו ובחצרות השכנים ובכל הכפר. רק שאני לא יכולה להסכים לכינוי הזה, "כלי ריק". הרי הלב של הדודה ג'ואנה מלא אהבה והראש מלא חוכמה וגם הגוף שלה ממש מלא. ואיזה ידיים טובות יש לה. כשצריך הן חמות וכשצריך חזקות, ובשעה שהיא רוקמת את רקמות התחרה עם החרוזים, הן זריזות ועדינות יותר מכל זוג ידיים אחר. כשהייתי ביסודי חשבתי שהידיים שלה גם יודעות לעשות קסמים. עכשיו, כשסיימתי תיכון, אני יודעת שהן לא, אבל הן עדיין מקסימות אותי כמו פעם.
אחרי ארוחות הצהרים אהבתי להישאר אצל דודה ג'ואנה ולהסתכל בה בשעה שהיא רוקמת עם המָקוֹק. החוט המגולגל בתוך המקוק היה מתנועע לה בידיים, רוקד עם החרוזים המושחלים מעליו, משנה צורה והופך לרצועת תחרה עם דוגמאות של מניפות, או אגוזים, או נוצות. בהתחלה התנועות של דודה ג'ואנה היו קטנות. אחר כך, כשנכנסה לקצב, היתה מעיפה את החוט בתנועות רחבות, כמו בריקוד, עד שנדמה לי שאני שומעת מוזיקה של פעמונים ושל כינור, ושל אישה אחת ששרה בקול יפה כמו של פיירוז, וכל העלים וכל הנוצות וכל אגוזי התחרה היו מתרוממים מתוך קופסת העץ וחגים סביב שתינו, והמניפות שרקמה בחוטים ורודים וכחולים וקישטה בחוטי זהב, נפתחות ונסגרות מעצמן, מותחות את אצבעותיהן לעבר השמיים. וכשהשובל של הרקמה הגיע כמעט לרצפה, הדודה כבר היתה שרויה בתוך חלום, ומתחילה לשיר את שירי האהבה שלה, כאילו שרה לאיזה אהוב מסתורי.
פעם אחת שאלתי אותה, "למי זה דודה? למי את שרה?"
היא חשבה רגעים ארוכים, כאילו שאלתי אותה שאלה ממש קשה, ולבסוף אמרה, "למישהו שאני מאוד מתגעגעת אליו, אבל אני עוד לא יודעת מי הוא".
"אה," השבתי, אבל לא הבנתי כלום, והמשכתי לרחף גם אני לצִדה בתוך חלומותיי.
אחרי קצת יותר משבוע היו לה בערך שני מטרים של רצועת תחרה ברוחב של חמישה סנטימטרים, פחות או יותר, רצועת קצוות שמחברים לשולי מטפחת ראש, לקצה של שרוול, או למחשוף. ג'ואנה היתה מגלגלת את הרצועה באיטיות ובדייקנות, ומסבירה שהקצוות האלה מעניקות לאריג הידור וסיפור. אחר כך היתה פותחת את קופסת העץ המגולפת, שהיה לה מקום של כבוד בארון, מניחה את התחרה יפה בתוך הקופסה, מלטפת בעדינות ומחזירה למקום בחרדת קודש, ממש כמו שהכומר מניח את הספרים הישנים שלו על המדף בכנסייה.
עכשיו באו הנשים, הוציאו את הבגדים של דודה ג'ואנה מהארון בחבילות גדולות ומסרו הכול לכנסייה, בשביל הנזקקים. את הקופסה עם התחרות העבירו לסלון הבית שלנו. כל יום נתפרות עוד ועוד מהרקמות שהכינה ג'ואנה לשולי יריעות הבד של השמלה.
אז בשביל זה היא רקמה כל השנים? אני שואלת את עצמי בשקט, בשביל שתהיה לה שמלת כלולות יפה בחתונה שלה עם המוות? זה אותו שהיא כל-כך אוהבת, אבל עוד לא הכירה? המבוגרים שותקים ולא עונים על השאלות שאני שואלת את עצמי בשקט. הילדים משחקים בחצר כאילו הם לא מבינים, כאילו בכלל לא אכפת להם ממה שקורה כאן בפנים. המשחק של הילדים הוא כמו לעג גדול, והשתיקה של המבוגרים היא כמו חושך. יותר טוב אם היו בוכים, כך לפחות היה בוקע מעט אור מהנצנוץ של הדמעות.
כבר יומיים שג'ואנה שוכבת בחדרה. החזירו אותה מבית החולים למות בבית, במיטה שלה. כל יום אחות אחרת שלה רוחצת אותה ואחר כך נותנת לה המון תרופות. אני יושבת הרבה בחצר, בין הבית של ההורים שלי לבין הבית של ג'ואנה, לא בטוחה מי משני הבתים הוא הבית שלי. אני מסתכלת על אמא שלי ועל הדודות ועל כמה חברות מהכפר שנכנסות ויוצאות, מנסה להבין מה הן אומרות, מקווה שמישהו יגיד שהרופא טעה וזאת בסך הכול מחלה שעוברת. קצת תרופות, קצת תפילות ובקרוב הכול יסתדר. אבל לא שמעתי אף-אחד שאומר את זה.
מאז שהייתי ילדה קטנה ג'ואנה היתה מספרת לי אגדות. לפעמים היינו משחקות את האגדות האלה ביחד, ככה בשקט, בלי שאף אחד יראה. בשעה שכל הילדים האחרים היו בחוץ, היינו מסתודדות לנו בחדרה ומצחקקות, והיא הייתה מחייכת כאילו היא מתביישת מעצמה.
פעם היא סיפרה על ילד אחד שקראו לו פיטר-בּן, שהיה יכול לעוף. הבגדים שלו היו עשויים מעלים ועל הראש היה לו כובע עם נוצה, והוא תמיד רצה להישאר ילד. היא הבטיחה אז שתסרוג לי רצועת תחרה עם דוגמאות של עלים ירוקים משובצים חרוזים מוזהבים, כמו שהיתה לפיטר-בּן הזה.
"את רוצה?" היא שאלה.
העיניים שלי נצצו ולא אמרתי כלום.
היא בכלל לא חיכתה לתשובה ומיד סידרה במקוק חוט ירוק, ערכה את חרוזי הזהב, והתחילה להניף את הידיים בתנועות רחבות עד שמהצד השני, כעבור מחצית השעה, החלה להופיע תחרה בצורה של עלים. בשעה שרקמה היא שרה והתלהבה, כאילו התחרה שרקמה היתה כרטיס כניסה חזרה לעולם הדמיוני של הילדים, ואז, תוך כדי שרקמה, היא אמרה לי לא להיפרד אף פעם מהילדה שבתוכי, ובירכה אותי שתמיד אמשיך להיות חופשייה כמו ילדה, ושאמשיך לשים לב לכל מיני פרטים קטנים שאנשים אחרים כבר לא רואים אחרי גיל חמש או שש, כי כשאנחנו מאבדים את החוטים שקושרים אותנו אל הילד שבתוכנו אנחנו מאבדים חלק מהחופש האמיתי. ככה היא אמרה, "החוטים שקושרים אותנו" ו"חופש אמיתי", ואני ניסיתי לדמיין את החוטים האלה ואת החופש האמיתי הזה.
אני לא בטוחה שהבנתי אז, אבל זה נשמע לי יפה וצלצל כמו חידה שרציתי לפתור. אחרי כמה ימים, קשרתי את התחרה מסביב למותניים והרגשתי שאני פיטר-פּן, או כמו שקראה לו ג'ואנה, פיטר-בּן.
עם תחרת העלים עפתי בקלילות מעל הכפר ומלמעלה ראיתי את כל הכנסיות, ואת המסגד, וגם את המקם (1) הזה של הדרוזים. עפתי וחשבתי שזה מוזר שיש כל-כך הרבה צורות ובתים לאלוהים. במעופי התחלתי להבין שהאנשים ממציאים כל מיני חוקים בשם אלוהים ושהוא פשוט יושב לו שם, מסתכל מלמעלה, צוחק ואומר, "יאללה, תעשו מה שאתם מבינים. אני לא אפריע לכם." אבל אין לו שום חלק בזה.
פתאום הרגשתי שהבנתי מה ג'ואנה אמרה על החופש. נדמה לי שאפילו הבנתי יותר טוב ממנה מה שניסתה להסביר לי, נראה לי ככה.
בערך לפני חודשיים, משהו כזה, ג'ואנה קראה לי ואמרה שהיא מקווה שאתקבל לבית הספר הזה בירושלים, איפה שלומדים שם כל האמנים הגדולים ושאני אהיה אמנית גדולה. בלחש היא סיפרה לי שהתפללה בשבילי בכנסייה, קרוב מאוד לפסל של ישו, וביקשה שאצליח להתקבל וללמוד שם יום אחד, כמו שאני חולמת.
אמא והתופרת יצאו מהבית שלנו, עברו בחצר ובידיהן נפרשה שמלת הכלולות של ג'ואנה. הן נשאו את השמלה כמו שנושאים מלכה ונכנסו איתה לבית של הדודה. אמא סימנה לי לא להיכנס. בטח חשבה שזה יותר מדי לנפש הרכה שלי. קמתי לאט מהכיסא שעמד מאז ומתמיד תחת עץ הרימון העצוב של ג'ואנה, ועקבתי אחריהן עד לחדרה של הדודה. במשך דקות ארוכות הן ניסו להציג בפניה את השמלה. בהתחלה היא התקשתה לדבר. אחר כך הצליחה ללחוש ולסמן שזאת שמלה יפה ורק ביקשה שיחליפו את התחרה סביב המחשוף בתחרה אחרת, ורודה. אחר כך היה שקט. ואז שמעתי אותה מתאמצת ללחוש, "זה תורידו, זה פיטר-בן... תורידו את הפיטר-בן." נדמה לי שהיא גם צחקה קצת.
"שוּ?" שמעתי את אמא שלי שואלת.
מאיפה היא תבין מה זה פיטר-בן? מאיפה לה לדעת שהפיטר-פן זאת התחרה הירוקה הזאת בדוגמת העלים? חוץ מזה, היא גם לא כל כך קראה ספרים, חוץ ממה שקשור לנושאים שיש במכון היופי שבו היא עובדת. יצאתי מהר מהחדר והתחלתי להתפקע מצחוק. אמא והתופרת יצאו אחריי והסתכלו עליי במבט חמור.
"עכשיו צוחקים?" אמא תמהה, "ממה יש לצחוק עכשיו? ג'ואנה הולכת למות, מה מצחיק אותך?"
"היא הולכת למות או הולכת להתחתן?" שאלתי בהתרסה.
"גם וגם," ענתה לי אמי.
"איך גם וגם?" הקשיתי. "חתונה עושים עם מישהו, עם מי היא מתחתנת? איזו מין חתונה זאת?"
"מספיק!" כעסה אמי. "תמיד את צריכה להיות שונה. תמיד היית חייבת לשאול שאלות שאף אחד לא שואל. את עדיין מתנהגת כמו ילדה!"
הפנים של אמי ושל התופרת הרצינו מחשיבות המעמד, כאילו היו נשיאות המדינה לפחות. פתאום שמתי לב ששפתיה של התופרת חסרות. מרוב שהיא מחזיקה את המחטים בין השפתיים, השפתיים שלה התרגלו להישאר מכונסות בתוך הפה. שוב צחקתי ויצאו לי כמה דמעות שעלו ישר מהבאר של העצב.
"עכשיו בוכים?" אמא גערה בי שוב והרימה בפליאה את גבותיה העשויות בקפידה. היא אמרה שזה עוד לא הזמן כי ג'ואנה עדיין לא מתה. חשבתי לעצמי שג'ואנה צדקה כשבירכה אותי שאשאר ילדה מבפנים, ושלא אהיה כזאת שמתכופפת לכללים ומעריצה אותם כאילו הם משמעות החיים. היא בירכה אותי כדי שאוכל להסתכל על הכללים מהצד, להבין אבל לא להיות חלק. אולי קיוותה שאהיה חופשית כמוה?
שוב הן חצו את החצר ופרשו את השמלה בסלון ביתנו, בפעם הזאת כדי להוריד את תחרת הפיטר-פן ולשים במקומה תחרה אחרת. באמת משימה חשובה שיש להתייחס אליה בכובד ראש, ככה לפחות זה נראה לפי ההליכה המלכותית שאמא שלי סיגלה לעצמה פתאום.
אחרי שסיימו סוף-סוף להכין את שמלת הכלולות המפוארת, נשאו אותה שוב ארבע הנשים ברוב כבוד, חלפו איתה מתחת לעץ הרימון המכונס בתוגתו, ותלו אותה בחדרה של ג'ואנה, כדי שתוכל ליהנות ממנה ברגעים המעטים והקצרים שבהם היא פוקחת את עיניה. שוב היה מקום להתרווח בסלון ורופא המשפחה בא לביקור. קיוויתי שיבדוק את דודה ג'ואנה ויגיד, למרות הכול, שיש תרופה, שיש תקווה, שזה עניין של כמה ימים עד שתשוב ותתחזק, ובעצם זה מה שאמר מהתחלה ורק אנחנו לא הקשבנו ולא הבנו אותו כראוי. לפעמים הרי קורה שלא מבינים כל כך טוב.
שלושה ימים אחרי שתלו את השמלה בחדרה ואחרי שביקר הרופא, יצאה אמא מהחדר של ג'ואנה ואמרה שהדודה כבר לא סובלת יותר, ושהפנים שלה שוב יפות ורגועות. זה היה בערב ואמא התקשרה להמון אנשים לבקש שיבואו לעזור להכין אותה לחתונה, לרחוץ ולבשם, לפדר ולאפר, ולהלביש בשמלת הכלולות הנהדרת. בינתיים, נסע אחד הדודים לבשר לכומר מהכנסייה האנגליקנית שבמעלה הרחוב על מותה של ג'ואנה.
מי שגר בכפר יסיף צריך שתהיה לו שמיעה מיוחדת, כי לכל כנסייה יש הפעמונים שלה ויש צלצול שמודיע על שמחה, ויש צלצול שמודיע על חג וצלצול שמודיע על אבל, וככה כל הזמן הכפר מצלצל ומצלצל. מי שגר כאן יודע באיזו קהילה מתאבלים ובאיזו קהילה חוגגים, מאיזו כנסייה נשמע פעמון אמיתי ומאיזו כנסייה פעמון אלקטרוני. מדי פעם נשמעים סלסוליו של המואזין מהמסגד. הדרוזים מתפללים בשקט, ומהיהודים שהיו כאן פעם, נותר רק בית קברות קטן באמצע הכפר, וגם הם ממש שקטים.
עם בוקר נשמע הצלצול שבישר על מותה של ג'ואנה. הרבה פעמים שמעתי את הצלצול הזה, אבל אף פעם הוא לא נשמע לי כל כך עצוב. הבחנתי בכל הדקויות של הצלילים שביחד נשמעו לי כמו להקה של אנשים עצובים. ישבתי מחובקת עם אחיי ועם בני דודיי, ולפתע הפעמון נשמע לי כמתגרה, כאילו לעג לנו על צערנו.
פהימה הקשישה נכנסה לחצר. זאת כמו מלאך המוות, ככה תמיד אמרו עליה. איפה שהיא עוברת, יודעים שמישהו מת. אומרים שלא החסירה אפילו גופה אחת של אישה מהכפר שלנו, וגם מהכפרים השכנים. תמיד היא נראתה לי כמו עורב, ככה עם הפנים המחודדים שלה והלבוש השחור, יושבת על המרפסת, מסתכלת ומקשיבה על הבוקר לפעמונים של כל הכנסיות, מתעדכנת בבשורות שנושאים בקרבם הצלצולים. היא מקשיבה לפעמונים כמו שאבא שלי פותח עיתון כל בוקר. ככה זה, כל אחד דואג להתעדכן במה שמעניין אותו.
לפעמים, כשהייתי בדרך לבית הספר, הסתכלתי על הדמות השחורה של פהימה במרפסת ונדמה היה לי שהיא מרחרחת את האוויר, כאילו בודקת לפי הריח מי מת ומתי. יש אנשים בכפר שלא עוברים ברחוב שבו היא גרה, כדי שלא יצטרכו לעבור מתחת למרפסת שלה. עכשיו היא תיכנס לבית ותרחץ את ג'ואנה. דודה ג'ואנה תהיה עירומה לגמרי בתוך האמבטיה, ופהימה תנקה אותה טוב-טוב לקראת החתונה. פהימה תעשה שיהיה לה עור רך, שיספוג טוב את כל הבשמים ואת כל הקרמים.
עד שדודה ג'ואנה תגמור להתכונן לחתונה, אמא שלחה את אבא להביא את הארון מהנגר שבמעלה הכפר. ארון מעץ בוּק ובתוכו קטיפה אדומה, וגם כרית לראש. הוא כבר סיים להכין את הארון לפני כמה ימים, אבל דיר באלק שייקחו אותו לפני הזמן, זה כבר ממש עין רעה. ככה אמא שלי אומרת, וכמו תמיד, מיד כולם מסכימים איתה.
"למי זה עין רעה?" זרקתי שאלה לאוויר ואמא עשתה את עצמה כאילו היא לא שומעת.
"ראית פעם איך מלבישים כלה?" שאלתי את אחותי הגדולה והיא אמרה שבטח, הרי הרבה פעמים היא עזרה לאמא בעבודה במכון היופי.
"וכלה מתה? ואיך מלבישים כלה מתה, ראית?"
אחותי פערה עיניים ומיד תפסה לי ביד וסחבה אותי לתוך הבית של ג'ואנה.
פהימה והדודות שלי הספיגו עם מגבות נקיות את טיפות המים מהגוף של ג'ואנה. ככה לאט ובשקט, ובלי להתלונן. אחר כך שפכו עליה בקבוק שלם של קרם גוף ריחני, שחברה של אמא שלי קנתה לה במיוחד.
"זה משהו-משהו," היא אמרה אז, "מאוד יקר!"
היה לקרם ריח מתוק שעשה לי בחילה, אבל ג'ואנה דווקא אהבה את הריחות המתוקים האלה.
כל הנשים יחד הפכו אותה על הבטן ועל הגב, ועד שגמרו למרוח לה את כל הקרם עברה כמעט שעה. את כל הגוף הן לשו לה, כמו את הבצק שהיא בעצמה היתה מכינה. אחר כך פהימה הלבישה לה תחתונים יפים ממשי. בחיים לא היו לי תחתונים כאלה יפים. גם לא לדודה ג'ואנה. אני מכירה טוב מאוד את הארון שלה. הרבה פעמים עזרתי לה לקפל בגדים ולסדר את הארון.
הלבישו לג'ואנה חזייה מרופדת שעשתה את השדיים הגדולים שלה מסודרים וזקופים, ואז הושיבו אותה כדי להלביש אותה. הסתכלתי ולחצתי בחוזקה את היד של אחותי. היא קפצה מהכאב. לחשתי לה שלרגע חשבתי שג'ואנה חזרה אלינו ושהיא שוב חיה. אחותי אמרה לי שאני טיפשה, ממש טיפשה, הכי טיפשה שהיא מכירה. אחר כך היא חיבקה אותי ואמרה שיום אחד, כשנהיה מבוגרות, היא תרחץ אותי ככה ותלוש לי את הבשר כל כך חזק עד שאקפוץ מרוב כאב ואחזור לחיות, ואני אמרתי לה שהיא תמות קודם, כי היא יותר גדולה, ופתאום נזכרתי שג'ואנה אמרה לי הרבה פעמים שהסדר של החיים הוא אף פעם לא הסדר שרואים.
אחרי שסיימו להלביש את דודה ג'ואנה בשמלה המהודרת ועזרו לה לשכב בזהירות בארון, היא נראתה כמו מלכה. אמא שלי איפרה אותה יפה עם המון סומק ושפתון אדום, וגם שמה לה ריסים מלאכותיים שייפו את העיניים הסגורות שלה. נראה לי שבכל החיים שלה ג'ואנה לא השתמשה בחצי מכמות האיפור ששמו עליה עכשיו. אבל בעצם, כשאני חושבת על זה באמת, אין לי מושג מה היא עשתה בלילות. אולי היא התלבשה והתאפרה ויצאה לנשפים, והיתה רוקדת ושרה במשך כל הלילה וחוזרת רק לפנות בוקר, ומיד מתחילה לבשל לנו... מהרעיון הזה ומהתמונה שמיהרה לעמוד מול עיניי עלה לי מעצמו החיוך על השפתיים, ואמא הסתכלה וקראה, "עכשיו מחייכים?!"
איילת בר-מאיר היא מדריכת טיולים וכותבת סיפורים. קובץ ביכורים מבטיח משלה הנושא את שם הסיפור הזה, עומד לראות אור בימים אלה בהוצאת "אגם" של המו"ל ישראל מזרחי, בסדרת "הנמל" בעריכת יחזקאל רחמים. עורכת הספר: אדמית פרא. הסיפורים מתמקדים בנוף האנושי המורכב והעשיר בצפון הארץ, בעיקר בגליל. בשעה עשר בבוקר העמיסו הגברים את הארון על הרכב ולקחו אותה לכנסייה. רציתי לבקש מאמא שתפתח לה את העיניים, כדי שתוכל לראות את הבית שלה בפעם האחרונה. אבל לא אמרתי שום דבר. ידעתי שהיא תגיד שאני לא מבינה כלום, ושאני כמו ילדה קטנה, למרות שידעתי שאני לגמרי לא טיפשה, ושאני אפילו חכמה. דודה ג'ואנה אמרה לי את זה. היא הכירה אותי והבינה אותי הכי טוב.
שתקתי ויצאתי אחרי ג'ואנה. הארון שלה נסע על הרכב הפתוח והשמש נפלה על פניה בפעם האחרונה והבריקה אותן בגוון של פלסטיק. עכשיו אפשר היה להעמיד אותה בחלון ראווה של כלות. המון נשים וגברים חיכו ברחבת הכנסייה. הארון הוצב בחצר הכנסייה וסביבו התיישבו הנשים שהחלו לנשק אותה ולמלמל משפטים שכמעט ולא הצלחתי לפענח. פה ושם נפלטה דמעה, פה ושם נשמעה משיכה באף, אבל הבכי עדיין חיכה.
חילקו לכולן נרות. לי ולאחיותיי, לדודות ולנשות הכפר. הלהבה עברה מנר לנר וכשכולנו עמדנו עם נרות דולקים, התחלנו לרקוד סביבה את ריקוד הכלות, התִיגְ'לָאִי. אה, התיג'לאי! אין אישה אחת בעולם שלא רוצה לרקוד את הריקוד הזה, לעלות על הבמה עם השמלה הכי יפה שהיתה לה אי פעם, ולרקוד לצלילי השיר ששרות לה הנשים, לעיני הקהל שמסתכל עליה בעיניים מבריקות, מוחא לה כפיים ומדליק נרות רק לכבודה.
אנחנו פוסעות בצעדי הריקוד, כולנו סובבות במעגלים חיים מסביב לג'ואנה. הנרות מציירים עיגולים של אור. אני רוקדת עם כולן, הגרון שלי חנוק ואני שותקת, מקפידה להחזיק את הנר שלא ייפול מידי הרועדת. הנשים שרות לדודה ג'ואנה את שיר התיג'לאי, מברכות אותה שתהיה יפה, שתהיה אישה טובה, שתעשה הכול למען בעלה. הריקוד הזה הוא הדבר המצחיק הכי עצוב שקרה לי בחיים.
אנחנו ממשיכות לרקוד סביבה, האור מסחרר אותי. אני מכריחה את עצמי שלא לבכות ולפתע נדמה לי שאני עפה, שאני דואה מעל כולם בעזרת הכנפיים של פיטר-פן ומסתכלת מלמעלה על מעגלי הלהבות היפים ועל הנשים הרוקדות ושרות. הצלילים מלטפים את הכול ואני חושבת כמה שטוב שג'ואנה זכתה לכל זה, וכמה שהיא בת מזל, ושבאמת אסור-אסור לאף אחת לעזוב ככה, בלי התיג'לאי. אמא שלי רוקדת והמבט שלה, שרגיל לנהל את כל העולם, רץ בין הנשים וליליאן התופרת חמורת הסבר, שבדרך כלל התנועות שלה נוקשות כמו של בובת עץ מוציאה פתאום מהגוף הדקיק שלה כמה תנועות גמישות, והחברה השמנה והרכלנית שלה מהבית ממול נעה כמו כדור של ספוג. הן רוקעות ברגליים, נכנסות לקצב ולמנגינה, הן מדייקות במילות השיר, לא מחסירות אף בית ואפילו חיוך קטן צץ להן בזווית השפתיים. רואים שהן נהנות. "את רואה, דודה?" אני אומרת לה בלב, "תמיד נהנים איתך".
אחר כך באו הגברים והכניסו אותה לתוך הכנסייה. לפני כן הן ביקשו רשות מהנשים לקחת אותה, כמו שמקובל אצלנו, והכניסו אותה פנימה. כולם הצטלבו ונישקו אותה בפעם האחרונה. בתורי נעמדתי מולה, התכופפתי לעברה ונישקתי אותה על שתי הלחיים. כבר לא היה לה הריח של דודה ג'ואנה. זה היה ריח אחר. אולי זאת בכלל לא ג'ואנה, אמרתי בלב שלי, שכל כך התכווץ.
בכנסייה ישבו האחיות והאחים שלה ליד הארון, וכל הספסלים היו מלאים באנשים. נזכרתי איך בכל יום ראשון ג'ואנה היתה לוקחת את האחיינים שלה, שבהחלט היו הילדים שלה, לבית של פואד שמכין סוכריות מקצף ביצים בצבע לבן או בצבע ורוד, והיתה קונה לכל אחד מאיתנו סוכרייה, שיהיה לנו מתוק כל הדרך לכנסייה. הייתי מתענגת על הסוכריות האלה, עומדת במרכז השורה השנייה או השלישית, בדיוק במקום שדודה סמירה קוננה עכשיו. הייתי עומדת לצִדה של דודה ג'ואנה, בשמלה מקושטת, עם סרט בשיער ונעליים קטנות ומבריקות, מוצצת לאט את הסוכרייה ומקשיבה למוזיקה. בשום אופן, דודה, את לא היית כלי ריק, תראי איך כל הילדים שלך באו ועומדים מסביבך עכשיו.
דודה סמירה היא גם דודה שלנו וגם המקוננת של הכפר. היא התחילה לשיר והקול החזק שלה הדהד מתחת לתקרה הגבוהה של הכנסייה. הוא כמו קטיפה עזה, הקול שלה, חודר, מלטף ומצליף בבת אחת, פותח את כל ערוצי הדמעות, מנחם ומנקה.
כולם בכו. השכנים בכו, בני המשפחה הרחוקים בכו, האחיינים בכו. גם הדודים, ששתקו כל הזמן כמו עצי הזית, בכו לתוך המטפחות המגוהצות שהמתינו בכיסיהם בסבלנות לרגע בו יפרוץ קולה המכשף של סמירה את סכר הלבבות. סמירה המשיכה לשיר בקצב אחיד מבלי להיחנק. האחים והאחיות של ג'ואנה קמו והתנועעו לפי קצב השירה, וגם אני נעמדתי והנעתי את כל גופי. הרמתי את הידיים לשמיים וסלסלתי אותן, נתתי לדמעות לזרום על לחיי כמו נהר חם. בעיניים מבריקות אמא הסתכלה לכיווני והנהנה, מאשרת שאלֶה אכן הזמן והמקום לבכות.
בקינה שהיא נושאת סמירה מבקשת מכל אח ומכל אחות שייפרדו מג'ואנה. היא שרה, הם עונים לה באותו משפט בדיוק וחלל הכנסייה מהדהד את משפטי הפרידה. אחר כך סמירה מקוננת על ג'ואנה במילים מאולתרות. היא שרה על החיים שלה וקובעת שוב ושוב ושוב בקולה החזק שהיתה בודדה, שלא היה לה לא בעל ושלא היו לה ילדים, שלא היה בה צורך ושהיא היתה כלי ריק. דמעות הצער שלי התערבבו בדמעות של עלבון. אני לא מסכימה איתך, דודה סמירה, אני לא מסכימה.
התקרבתי שוב אל הארון, לראות אותה בפעם האחרונה לפני שיניחו מעליה את המכסה, לפני שהגברים ירימו את הארון וייקחו אותה אל בית הקברות שמעל הכנסייה. הסתכלתי על פני הפלסטיק שהיו פעם הפנים של דודתי, ושוב על המחשוף החדש שעשו לה, ועל התחרה הוורודה שביקשה להחליף עם זאת שבטעות רקמו לה שם קודם, ופתאום נזכרתי שפעם, כשהייתי אולי בכיתה א' או ב', ג'ואנה סיפרה לי על היפהפייה הנרדמת. היא סיפרה תוך כדי שרקמה את התחרה של היפהפייה ההיא בחוט ורוד ובחרוזים לבנים. היו שם גם שלושה חרוזים כחולים באמצע. הם היו שם כי אני ביקשתי ממנה שיהיו. והנה, אני רואה אותם עכשיו, שלושה חרוזים כחולים מונחים בדיוק מעל מפתח הלב שלה. דודה, אני אומרת לה בלב, הייתי צריכה לדעת שיש לך תוכנית, את הרי כל-כך חכמה. עכשיו את תישני מאה שנה, עד שיבוא הנסיך שלך ויעיר אותך בנשיקה על השפתיים. הרי תמיד אמרת לי שהזמן שאנחנו מכירים כאן בכפר, בין הלידה לבין המוות, הוא רק חלק קטן מהזמן ומהעולם באמת. עכשיו אני מבינה למה התכוונת.
ארבעה חודשים אחר כך כבר הבשילו הרימונים על העץ של ג'ואנה. הכיסא שלה עוד עמד מיותם מתחתיו, כמו מחכה שתחזור ותמלא את התבנית שגופה טבע בתוכו. ריחות סתיו עמדו באוויר ואני הלכתי אל הכנסייה במסלול שבו הובילה אותנו ג'ואנה בילדותנו. עברתי בשוק, בדקתי את הפירות, עליתי אל הסמטה של פואד וקניתי ממנו סוכרייה מקצף ביצים. מרחבת הכנסייה השקפתי על גגות הכפר ועל השדות המשתרעים בעמק עכו. על קו הים עמדה לה העיר עכו, וכמו תמיד העלתה בזיכרוני ריחות דגים, כי ג'ואנה תמיד קנתה שם בשבילנו את הדגים ופעם אחת גם לקחה אותי איתה. אחר כך נכנסתי לכנסייה ונעמדתי קרוב לבמת התפילה. משם עליתי אל קברה של דודה ג'ואנה וסיפרתי לה שהתקבלתי לבצלאל, בדיוק כמו שהיא ביקשה כשהתפללה בשבילי. הבטחתי לה, שיום אחד, אחרי שאסיים את הלימודים ואהיה אמנית מוּכרת, אעשה תערוכה מיוחדת בשבילה. אצוק את הפנים שלה בחמר ואקשט את ראשה בתחרוֹת המקוק שלה. אכין סוכריות קרמיקה ורודות ולבנות, ואתלה אותן כמו אוהל של טוּב מעל ראשי המבקרים, וגם את הידיים הנדירות שלה אפסל ואקשט בתחרוֹת עם חרוזים קטנים. ככה אני אעשה לך כבוד, דודה, הבטחתי לה. שיזכרו אותך כולם, שיזכרו אותך בכל העולם. עד שיעברו מאה שנה והנסיך שלך יבוא ויעיר אותך בנשיקה.
ימי הכלולות של ג'ואנה
מתוך קובץ סיפורים- איילת בר מאיר